ביקורת: Never Uprepared. חלק א'

(מאת איתמר קרביאן).

בשורה אחת: "תמיד מוכן" הוא מניפסט כתוב היטב שיבהיר לכל מנחה, מתחיל או מנוסה, את החשיבות בהכנה ראויה למפגשי משחק. מצד שני, חשש מ"התנשאות" מונע מכותב הספר לפרט מספיק דוגמאות והמלצות שיעזרו למנחה המתחיל.

הרושם החזק הראשון שלי מהספר Never Unprepared נוצר מספר שבועות לפני שקראתי אותו. כשאיתמר (ויסברג) שאל אותי אם אני מעוניין לכתוב ביקורת על "ספר שמיועד לסייע למנחים בהתכוננות למפגשים", הבנתי שני דברים בעת ובעונה אחת: ראשית, שאני לא טוב ב"התכוננות למפגשים"; שנית, שיש דבר כזה. כלומר, ישנה מיומנות מסוימת, שניתן לקרוא לה "הכנה לקראת מפגש", שאפשר ללמוד ולהשתפר בה.

לאחר שניסיתי להבין מדוע הספר Never Unprepared לא נקרא פשוט Always Prepared, חשתי לקרוא את ה-blurb על הספר באתר האינטרנט של המוציא לאור, Engine Publishing, וקרה מה שקורה מדי פעם בקריאה ראשונה של מאמר וויקיפדיה על נושא חדש לגמרי: הרגשתי איך חלל שלם של עשיה נפתח בעיני, דרך חדשה לגמרי לשפר את ההנחיה שלי. אפשר לחלק את ההכנה המוקדמת לחלקים נפרדים ומובחנים היטב? אפשר להשתמש בכלים שונים על מנת לכתוב כל אחד מהם? אפשר להתאים את הכלים שאני משתמש בהם לחולשות המסוימות שלי? יש מפתח מונחים בסוף הספר?!

טוב, אולי לא האחרון. בכל מקרה, מיותר לציין שעניתי "כן" מיידי.

חלק מהקוראים רבי-הניסיון עלולים לחשוב שההתרגשות שלי מיותרת. זה ברור, לכאורה, שצריך להתכונן היטב לקראת מפגש של שלוש או ארבע שעות שההנאה ממנו תלויה בעיקר בי. אבל, אתם מבינים, כאן טמונה התובנה שהייתה חסרה לי. בעוד שהייתי מסוגל להבין שהכנה למפגש היא חשובה, כשניגשתי להתכונן למפגש מסוים, מצאתי את עצמי פשוט כותב את המערכה. באופן מעשי, לא היה שום הבדל בשבילי בין כתיבת המערכה – או החלק ממנה שאני מתכוון להריץ ביום שבת הקרוב – לבין הכנה למפגש משחק.

ובאמת, לטעמי החלקים החשובים והמוצלחים ביותר בספר הם אלה בהם פיל וקיונה (Vecchione) עוסק בדיוק בזה: ההגדרה של תהליך ההכנה, תוך טביעת המונח prep; ההבהרה של חשיבותו לאיכות המשחק, להנאת השחקנים, לביצועי המנחה ולבריאות המערכה; האזכור של מה שיכול לקרות אם לא עושים אותו כמו שצריך; וכמובן, זריקת עידוד והכוונה לאלה שנכשלים בו בגלל גורמים חיצוניים או פנימיים. בשורה התחתונה, וקיונה כותב באופן חד וברור ומצהיר על כוונותיו באופן שלא משאיר מקום לספק. מומלצים במיוחד התיאורים שלו של חווית המנחה שלא התכונן כהלכה, המראים שהכותב לא רק התנסה היטב בחוויה הבלתי נעימה, אלא למד ממנה והגיע למסקנות רלוונטיות. למרבה הצער, הרבה פחות תשומת לב ניתנת להסבר והדרכה ברורה של כלים מעשיים למימוש הלקחים המפורטים בספר.

לספר ישנו חיסרון אחד נוסף, אותו הבנתי רק בשלב מאוחר של הקריאה. כמעין תמונת מראה של מה שהיה חסר לי, וקיונה כלל לא כולל את כתיבת המערכה כבסיס עליו עומד ה-prep. הוא נותן הרבה תשומת לב לתהליך כתיבת הסיפור של הרפתקת ה-D&D, תיק החקירה בקמפיין המשטרתי או תכנית הפשע הזדונית במערכת הסופר-גיבורים – אך מלבד כמה מילים אגביות בנקודה או שתיים במהלך הספר, נראה כאילו וקיונה לא מעמיד את תהליך הכתיבה של הסיפור על כתיבה ארוכת-טווח של מערכה שכבר נעשתה בעבר. וקיונה מתייחס למערכה רק באופן נגטיבי, כשהוא ממליץ לא להריץ סיפורים שילכו נגד רוח המערכה שלך. אין כמעט התייחסות פוזיטיבית למערכה, כגון המלצה על שימוש נכון בחומרי מערכה כתובים על מנת ליצור סיפורים חדשים. אני חושד שזה נובע מהעובדה שהכותב רגיל למשחקים אפיזודיים, בהם השחקנים נעים מסיפור אחד למשנהו אך לאו דווקא מתקשרים ישירות עם סיפור מסגרת בכל רגע ורגע. הספר יתאים, לדעתי, בעיקר לסוג הזה של משחקים.

הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים. החלק הראשון, Understanding Prep (פרקים 1 – 7), בו מוסברת הדרך העיקרית לעשות prep; החלק השני, Prep Toolbox (פרקים 8 – 9), בו מוצעים מספר כלים להקלה על עבודת ה-prep; והחלק השלישי, Evolving Your Style (פרקים 10 – 12), ממנו אמור הקורא ללמוד איך להתאים את השיטה הכללית לצרכיו.

להבין מהו prep:

הפרקים הראשונים מסבירים מהו prep, ומסבירים היטב מהן מטרות ה-prep: שיפור הזרימה של מפגש המשחק והביטחון העצמי של המנחה; הפחתת מספר רגעי המבוכה הנובעים משאלת שחקן שאין לה מענה בהישג יד; והימנעות מרגעי שכחה או חוסר-תשומת לב הפוגמים בסיפור או באמינות המשחק. פרק 1 מציע הגדרה מלאה למונח prep והסבר ליתרונות שהמשחק ייהנה מהם אם ייעשה כהלכה.

למען המטרה הזו, וקיונה מציע שיטה כללית, בת חמישה שלבים, להכנה לקראת מפגשים. בפרק השני השלבים מפורטים באופן תמציתי, בעוד כל אחד מפרקים 4 – 8 מוקדש לאחד מחמשת השלבים. השלבים הם סיעור המוחות (Brainstorming), בו המנחה מעלה רעיונות כלליים לאתגרים, מטרות או סצנות שיעלו בזמן המפגש; סינון (Selection) ובחירת הרעיונות מתוך אלה אותם שווה לחקור; בניית קונספט (Conceptualization) וארגון הרעיונות שנבחרו לכדי סיפור; מסמכולוגיה (Documentation), ממנה יוצאים עם הרשימות הכתובות שישמשו אותנו במהלך המשחק; ולבסוף עריכה (Review), או קריאה מחודשת של התהליך בעיניים חדשות על מנת לוודא שהמלאכה נעשתה כהלכה.

ארגז כלים:

חלקו השני של הספר הוא הקצר ביותר. זה חבל מאוד, לדעתי. כצפוי, בשני הפרקים האלה וקיונה ממעיט בהסבר נוסף למניפסט ה-prep שלו, לאחר שחזר עליו מספר פעמים בחלקו הראשון. לאחר שהבנו מה ולמה, וקיונה מפנה את תשומת לבו לשאלת האיך.

פרק 8 מוקדש לסקירה של כלים שונים להכנה למשחק. סוף סוף, כמה טיפים מעשיים שאני יכול לרוץ ולהתחיל להתנסות בשימוש בהם! וקיונה משלב טיפים כלליים (כמו – שמור איתך פנקס ומכשיר כתיבה; התייחס לזמן המתנה בתור לרופא או בפקק בדרך לעבודה כאל זמן brainstorming) והמלצות ספציפיות (כלים כמו OneNote ו-Dropbox), המהווים ביחד ארגז כלים של ממש. אני מרגיש שסקירה מעמיקה של חלק מהכלים האלה, על פני שניים או שלושה פרקים לפחות, הייתה יכולה – וצריכה – לכלול דוגמאות שימוש יותר ממוקדות. סריקה של דף מחברת עליו נעשה סיעור מוחות, דרך לארגן בספריות Dropbox משאבים שונים כמו תמונות, טבלאות וטקסט, וכדומה. מן הסתם, כאלה טיפים לעולם לא יהיו רלוונטיים לכל הקוראים. אך כמו כל שאר הספר, המלצות כאלה היו יכולות לשמש כלי חזק לקרקע מסרים כלליים יותר.

הפרק התשיעי נוגע לסידור הלו"ז סביב ה-prep. וקיונה מעמיק בניתוח של השבוע האופייני של האדם העובד, נותן טיפים הרלוונטיים לאלה שיש להם משפחה וילדים ואפילו מציע דרך לחלק את חמשת משימות ה-prep השונות לשעות שונות במהלך היום האופייני. זה כנראה הפרק השימושי ומעורר המחשבה ביותר, למרות שכולל פחות הצעות אופרטיביות ברורות מהפרק הקודם.

פיתוח:

החלק השלישי מוקדש לפיתוח סגנון prep אישי. בניגוד לשיטה האוניברסלית בחלק הראשון, כאן ניתן למצוא כלים שאמורים להקל על המנחה לפתח שיטת prep משלו.

בפרק 10 וקיונה מסביר כיצד לבנות תבניות בקנה מידה שונה ל-prep: למפגש, לסיפור, לסצינה וכו'. הפרק מתחיל בבקשה מהמנחה לחקור את עצמו – ולבקש עזרה מאחרים – בכנות, על מנת להבין מהן נקודות התורפה שלו בהנחיה. האם אני מפוזר ושוכח פרטים חיוניים בסצינות? אולי אני לא מתאר טוב? אולי דמויות המנחה שלי לא מתנהגות באופן אמין?

לאחר שהמנחה מזהה את המקומות בהם יש לו חסרונות, וקיונה מתאר היטב מה יכול להיכנס לתבנית של סיפור, מפגש או סצינה בכל אחד מהנושאים האלה. ההמלצה למנחה היא לבנות תבנית אישית שתרחיב את האלמנטים מבין אלה בהם הוא מצפה להיתקל בקשיים. לאחר שהמנחה בנה תבנית כללית כזו, הוא צריך תיאורטית להיות מסוגל לכתוב במסגרתה כל סיפור שברצונו להריץ.

גם כאן קל מאוד להבחין שהדוגמאות שוקיונה משתמש בהן נלקחות כמעט כולן ממשחקי אקשן אפיזודיים, ובעיקר ממשחקי פנטזיה דמויי D&D. זה היבט נוסף של החיסרון שציינתי קודם. עם זאת, אני מאמין שמנחה של סוג אחר של משחק יוכל עדיין להבין כמה עקרונות חשובים מהפרק. אחרי הכל, כמעט כל משחק שולחני מתחלק לסיפורים וסצינות באופן זה או אחר.

פרק 11 הוא עוד אחת מנקודות השיא של הספר. הפרק נועד לקצר את זמן ההכנה דרך שימוש בטריקים כאלה ואחרים. לטעמי, זה בדיוק מה שאמור להופיע במדריך להכנה למפגשי משחק – דרכים להתכונן למפגש שנמשכות מעל ומעבר לכתיבת המשחק עצמו. וקיונה ממליץ להשתמש בתגיות על מנת לקצר כתיבת תיאורים ארוכים ובבלוקים גנריים לסטטיסטיקות של מפלצות שונות (עוד טיפ למנחי D&D, מן הסתם). הבעיה היא, שוב, קוצרו של הפרק והעובדה שנראה כאילו לא נכתב במטרה לתת ארגז כלים, אלא רשימת עקרונות. במקום להשקיע שבעה עמודים בפירוט של "ארבעת העקרונות" להכנה מהירה לקראת מפגש, ניתן היה להבהיר את מטרת הפרק בחצי עמוד – "כאן אסביר לכם איך לקצר את זמן ההכנה לסשן!" – ולהמשיך לעשרה או עשרים עמודים של טריקים ודוגמאות לשימוש בהם.

פרק 12 נקרא "Prep בעולם האמיתי". זו עוד הזדמנות לקיונה להסביר לנו מהו העולם האמיתי בשבילו: הטיפים להלן מיועדים למנחים בעלי עבודה, משפחה וילדים – או לו"ז עמוס, לא גמיש ופגיע לאסונות באופן דומה. כרגיל, גם הפרק הזה מצהיר באופן משכנע על עקרונות חשובים, ומיד בתחילתו: היה אופטימי מראש והנח שיהיו לך כל השעות הנדרשות לתכנון המפגש; לשחק משהו תמיד עדיף על ביטול של מפגש; יש דרכים להתמודד עם חוסר לא צפוי בשעות הכנה. הטיפים מעניינים (אם כי לא מפתיעים) ומתקשרים היטב עם חמשת שלבי ה-prep מהפרקים הראשונים.

פנינה אחת שנהניתי מאוד לקרוא היא כותרת המשנה Not Feeling It. בעמוד אחד וקיונה תוקף בצורה בוגרת ומלאת מודעות עצמית את אחת מהבעיות העיקריות של כל עיסוק יצירתי: לפעמים פשוט אין לנו כוח לכתוב, להעלות רעיונות, לשרטט מבוכים. וקיונה מתחיל בכמה הצעות שנוגעות כולן להשמה מחדש של הזמן למשימות פחות יצירתיות (כמו קריאה מחודשת של חלק מהחוקים הרלוונטיים למפגש), ממשיך בהצעה ידידותית לשכוח מהקמפיין לערב אחד ולהמשיך מחר, ומסיים באזהרה שהייתי שמח לקבל לפני כמה שנים: כשלא מתחשק לי במשך כמה ימים או שבועות רצופים, ישנה בעיה עמוקה יותר מאשר prep לקוי.

 

לסיכום, הספר Never Unprepared הוא חיבור רב-ערך המקנה חשיבות רבה לחלק חשוב בכתיבת משחקים שלא זכה להרבה תשומת לב עד עתה. וקיונה מסביר היטב מהי המשימה העיקרית שלו בתור הכותב, ומהי המשימה העיקרית של המנחה בהכנה למפגש. הוא מסביר היטב – הסבר שרוב המנחים המנוסים יסכימו אתו הסכמה כאובה – את הסיכון לקמפיין כתוצאה מכישלון במשימה. מעבר לכך, ישנם עקרונות נכונים לכל אחד מההיבטים של ה-prep, של ארגון הלו"ז, של ההכנה התמציתית, של ההתאמה של השיטה לחוזק ולחולשה של כל מנחה ומנחה.

מנחים מנוסים, כאלה שלא יהיה להם קשה למקם את עצמם ואת צרכיהם האישיים, כנראה ייהנו יותר מסוג אחר של ספר עזר, כזה המדלג על חלק מהעקרונות והלקחים ומרחיב בנוגע לשיטות, כלים ומשאבים ממשיים.

 

בקרוב אריץ משחק חד פעמי בשיטת D20 שרציתי לנסות זמן רב, תוך שימוש בספר על מנת להתכונן. את הרשמים אעלה על הכתב כחלק ב' של כתבה זו.

 

מודעות פרסומת
עם התגית: , , ,
פורסם ב-ביקורת משחק
תגובה אחת ב“ביקורת: Never Uprepared. חלק א'
  1. […] נראה שרוב העיסוק במשחקי תפקידים ברשת מתמקד במנחה. הנה ספר עם עצות הנחיה, הנה בלוג עם עצות הנחיה, הנה פודקאסט שעוסק בעיקר בעצות […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: