ביקורת: היי, זה הדג שלי!

יש לי בעיה. לא, אני לא מתכוון לאיזור הזה במפשעה שמגרד כאשר אני…אה, לא חשוב. אני מתכוון לזה שכאדם עובד, בעל משפחה ופודקאסט, אין לי הרבה (קרי: מספיק) זמן לשחק. יש לי משחקים שיושבים ומחכים בארון לסיבוב, וביקורת, כבר מאז ג'ן קון 2008. הבעיה הזו מחמירה ככל שצריך יותר אנשים לשחק במשחק, וככל שצריך יותר זמן. אבל הרשומה הזו לא עוסקת בבעיה הזו, וגם לא בסיבה מדוע אני קונה משחקים חדשים למרות שיש לי בארון ערימה של משחקים שמעולם לא נוסו. הרשומה הזו עוסקת במשחק שהפתיע אותי לטובה לאחרונה.

משחקים של שמונה שעות (ע"ע Twilight Imperium) אני כנראה כבר לא אשחק, לפחות עד הפנסיה. משחקים של שלוש-ארבע שעות אולי יראו אור פעם בשנה-שנתיים. משחקים של 60-90 דקות אני מצליח להכניס כמה פעמים בשנה, בקושי. אי לכך יוצא שהמשחקים היחידים שאני כן מצליח לשחק הם או משחקים לשחקן יחיד (שלום משחקי מחשב!) או כאלה שאפשר לשחק בפחות מ-30 דקות. זו הסיבה שראיתם כאן ביקורות למשחקים כמו Poo, Fishing for Terrorists וכו'

המשחק החדש ביותר מסוג זה שעלה על שולחני הגיע מארצות הניכר עם אשתי. Hey, That's My Fish, (להלן "היי, זה הדג שלי" או הזה"ש) הוא משחק מאוד יוצא דופן מבחינת FFG. בניגוד לרוב המשחקים שלהם, או לפחות המשחקים אליהם שמתי לב עד כה, זהו אינו משחק ענק, יקר, הכולל מיליון רכיבים וחוקים (ע"ע Arkham Horror) אלא משחק טקטי שמגיע בקופסה קטנה וצנועה, אשר כשהוא פרוש על השולחן הוא נראה כך:

 

אז מה יש לנו בהזה"ש? יש לנו אריחים משושים עם בין דג אחד לשלושה דגים עליהם, יש לנו פינגווינים צבעוניים וכמה חוקים פשוטים. כל שחקן בתורו מזיז פינגווין אחד מהצבע שלו – מתוך ארבעה במשחק של שני שחקנים, שלושה שמשחק של שלושה ושניים במשחק של ארבעה – כאשר התזוזה חייבת להיות בקו ישר, באחד מששת הכיוונים של האריחים, לכל מרחק שהוא בתנאי שיש רצף אריחים. אז הוא לוקח את האריח ממנו יצא הפינגווין והתור עובר הלאה כל מקום בו היה אריח נשאר חור והופך בכך את הקרחון הצף לפחות עביר. מתוך החוקים הפשוטים הללו נוצר משחק טקטי די מחוכם, בו השחקנים מתחרים על הצבת הפינגווינים שלהם בתחילת המשחק – שנעשית על אריחי דג יחיד בלבד – השתלטות על האריחים היקרים הנושאים שלושה דגים תוך כדי חסימת פינגוויני היריב על ידי יצירת חורים אסטרטגיים והמנעות מחסימה דומה בידי היריב.

סוף המשחק מגיע כאשר אין יותר פינגווינים שיכולים לנוע והם תקועים להם על קוביות קרח משושות באוקיינוס, תוך התעלמות מחלטת מהעובדה שפינגווינים הם שחקנים מצוינים. סוף משחק של הזה"ש נחגג בספירת אריחי הדגים ואכילתם. של הדגים, כמובן, לא אוכלים את האריחים. בחייכם, זה קרטון! סיבוב של המשחק לוקח כ- 15 דקות, שמיש ל 2-4 שחקנים ועובד מצוין עם משחקנים חדשים. אגב, אם מתסכל אתכם לסדר את כל האריחים בשורות, אתם תמיד יכולים לקנות את גרסת האייפד

מודעות פרסומת
עם התגית: , ,
פורסם ב-ביקורת משחק
2 תגובות ב“ביקורת: היי, זה הדג שלי!
    • טל שטרצר הגיב:

      אם יש לך רשמים מהפליקציה לאנדרואיד, אשמח לשמוע (או לקרוא)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: