ביקורת: אל הירח

לפני כמה ימים שבועות סיימתי לשחק באחד מהמשחקים הטובים של השנה. אני אומר את זה בידיעה מלאה שעכשיו זה ינואר מרץ [וואו, כמה זמן הביקורת הזו מחכה שאשלים אותה!] ורוב השנה טרם התעוררה, לא כל שכן הגיעה. יש גם כאלה שלא יסכימו איתי על ההגדרה של To The Moon כמשחק. טוב, אולי כן יסיכמו עם ההגדרה העקרונית, אבל ספק שזה משחק שבו רמת האינטאקטיביות נמוכה, אבל רמת הסיפוריות גבוהה.

אולי אפשר לקרוא לזה שילוב בין זלדה, מבחינת הגרפיקה ונקודת המבט, וספרים אינטראקטיביים כמו Sorry, Babe – או כל הדברים המוזרים האלה שהיפנים אוהבים לשחק – מבחינת המשחקיות והסיפור. אה, כן, יש שם גם כמה פאזלים של הפיכת אריחים שלא קשורים לכלום ונראים כמו אילוץ על המעצב Kan Gao להכניס יותר אלמנטים אינטראקטיביים ליצירת המחשב שלו. אז אני מזהיר מראש: אם תשוו את זה למשחקים "רגילים", אזי "אל הירח" לוקה בחסר באזור המשחקיות. אבל אם אתם מתייחסים אליו כחוויה דיגיטלית, לדעתי שוהי חוויה מושכת ונוגעת ללב, שזה לא משהו נפוץ במחוזותינו רוויי יריות-הראש וההישגים.

"אל הירח" הוא בעצם ספר טוב, מבחינה זו שמה שמרשים בו הן הדמויות והכתיבה, אך שהוא חווית מולטימדיה, כי גם המוזיקה נפלאה – אולי בעצם היה אפשר להפוך את זה לתסכית רדיו…או פודקאסט. ובכל זאת, היכולת להניע את הדמויות על גבי המסך, לאסוף חפצים ולדבר, או לא לדבר, עם דמויות שונות נותנות לחוויה נופך שהיה חסר אם היא הייתה בלתי-אינטראקטיבית לחלוטין.

אבל מספיק על מה שמסביב. אני כבר בפסקה הרביעית ועוד לא כתבתי כלום על מה בעצם עושים במשחק! ב"אל הירח" שולטים באחת משני דוקטורים – אווה רוזלין וניל ווטס – אשר עובדים בחברה המגשימה משאלות. מוזר, הא? זה נהיה רק קצת פחות מוזר כשמתברר שהגשמת המשאלות הזו היא בסגנון של "זכרון גורלי" יותר מאשר בסגנון "מנורה עם שד" – הרעיון הוא שבעתיד הלא כל כך רחוק, נוכל להגיע לאינטראקציה מרשימה ישירות עם המוח, והחברה הזו מאפשרת השתלת זכרונות לאנשים על ערש דווי (כי זה תהליך מסוכן), ובעצם מאפשרת הגשמת משאלותיהם בדיעבד.

גיבורינו מגיעים לביתו של ג'ון, זקן גוסס שכזה, שמבקש לטוס לירח, ותפקידם הוא בעצם לסייר בזכרונותיו ולשתול את ההתניות הדרושות כך שיווצר זכרון של טיסה לירח. אבל זה רק הרקע למשחק. מרכז המשחק הוא כיצד ההסתובבות של שני הדוקטורים בזכרונות שלו חושפת בפניהם – ובפני השחקן – את חייו של ג'ון, על תהפוכותיהם ובעיותיהם. אמנם האינטראקציה מוגבלת לשיטוט באזורים מוגבלים ושיחה עם מספר קטן של דמויות, אבל הכתיבה מרגשת והאופן בו אט אט מתגלה סיפור חייו של ג'ון ברוורס, בדומה במקצת לנעשה בסרט "ממנטו", מספק דחף סקרני ויוצר, לפחות אצלי, התרגשות לא מועטה.

מעטים המשחקים מאז ומעולם, שמעוררים בשחקן רגשות שאינם כעס, פחד, או תחושת ניצחון. "אל הירח" הצליח לעורר בי שמחה, עצב ודאגה. זו לכשעצמה סיבה מספקת, לטעמי, להמליץ על המשחק, אבל אם ה לא מספיק, אזי גם ההומור השזור במשחק גרם לי לגחך בקול יותר מפעם אחת, בעיקר בחילופי הדברים בין ווטס ורוזלין, הכוללים בדיחות אקטואליות, שחלקן אפילו שוברות קצת את הקיר הרביעי ומתייחסות למשחקים. זה משחק ששם במרכז את עניין האישיות – זו של ג'ון, של אשתו ושל זוג הטגנולוגים שלנו, וגורם למשחק בו לחשוב על מה שחשוב, או לא חשוב' בחיים. וגם: מה הקשר למגדלור?

אני מאוד מאוד נהניתי מהמשחק, וממליץ לכם לרכוש את המשחק מהאתר הרשמי.

מודעות פרסומת
עם התגית: , , , ,
פורסם ב-ביקורת משחק
תגובה אחת ב“ביקורת: אל הירח
  1. Yehuda Halfon הגיב:

    משחק מעולה, והחברה ממש אחלה. הייתה תקלה בקוד של המשחק שהם שלחו לי אז הם שלחו לי את הפס קול במתנה כפיצוי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: