רשומות המוטנטים חוזרות

מה היה קורה אילו Warhammer 40K ומלחמת העולם השנייה היו נפגשים, מתאהבים ומזדווגים? Mutant Chronicles, זה מה.
אני נפגשתי לראשונה עם העולם הזה אי שם בנערותי בשנות התשעים, עם משחק הקלפים Doom Troopers. לא ידעתי מה זה ומאיפה זה בא, אבל זה היה "כמו מג'יק רק עם בום בום!, רטרטרטרטה, ו אאההההההררגגגג!". לו רק הייתי יכול למצוא את החפיסה הישנה שלי…

אם נשמע לכם מעניין משחק תפקידים בו מסתובבים, חוקרים ומשמידים עולם של תאגידי ענק עם נטיות לאומיות הנאבקים בפלישת שדים חייזריים (או חייזרים שֶדיים?) ואחד בשני ברחבי מערכת השמש. משחק הכולל מוטציות, טנקים וכשפים אפלים, כשהכל נראה כמו עטיפות תקליטי מטאל משנות השמונים, אז אתם מוזמנים לתמוך במערכת מימון ההמון (שכבר ממומנת מעל ומעבר) של Modiphius לגרסה חדשה של משחק התפקידים. השילוב הקודם שלהם – קתולהו ונאצים – הלך מאוד יפה. אולי יש להם איזה רומן עם מלחמת העולם השנייה שהם מדחיקים?

עם התגית: , ,
פורסם ב-חדשות

אז מה שיחקתי ב 2013

 2013

איך מסכמים שנה?

יש אנשים שמסתכלים על מה קרה להם, יש אנשים על מה שהם השיגו, יש אנשים שמדרגים את "ה-X הכי טוב" – בין אם איקס הוא שיר בלוז או אירוע ספורטיבי. יש אנשים שמסתכלים מה שונה אצלם היום לעומת לפני שנה.

ואני? אני הכל ביחד…

אבל מכיוון שלא הגעתם לכאן לקרוא על ייסורי נפשי הענוגה או "העוגיות הטובות של השנה", אני אתרכז במשחקים. אולי דרך המשחקים נלמד משהו מעניין?

אני רושם את המשחקים בהם אני משחק זו השנה השלישית – את אלה שאני מקדיש להםפ לפחות שעה מזמני, ובינתיים נרשמת מגמת מעורבת – זה מה שאומרים בשוק ההון כשאין באמת מגמה; ואם זה עובר מסך בערוץ 10 אז גם אני יכול.

 ב-2011 שיחקתי 30 משחקים. ב-2012 עשרים ושישה והשנה אארבעים משחקים. ארבעים! זה נשמע אולי תמוה, עד שאני נזכר ש-2013 הייתה השנה הראשונה בה לא הפעלתי פודקאסט ואתר. כשלא מדברים על משחקים, יש זמן לשחק אותם. מה שכן, לקראת סוף השנה נולד לי ילד חדש ומתוק, מה שכנראה ישפיע מאוד על סיכום 2014…

בנוסף לכמה משחקים הותקנו במחשב שלי, אני גם רושם האם סיימתי כל משחק, או שהתייאשתי באמצע – ובתור יקה ידוע, אם נטשתי משחק באמצע, כנראה שמשהו בו רקוב. אם נתעלם לרגע ממשחקים חסרי סיום, כמו Left 4 Dead  או משחקים מרובי משתתפים, השנה סיימתי 23 משחקים שונים, ויש עוד שישה משחקים שאני עדיין משחק, ואולי אפילו אסיים.

אז מה היו המשחקים האלה, שלקחו ממני כל כך הרבה זמן? אשתי בטח רוצה לדעת! קרא עוד ›

עם התגית: , , , ,
פורסם ב-אישי, חדשות

איך מתחילים פרוייקט

הערב זכיתי במענק להרמה של פרוייקט. חלק מהקוראים כבר יודעים במה מדובר, חלק יינחשו מתוך המסמך המצורף, וחלק יישארו באפלה.
בכל מקרה, החלטתי להפיק את הפרויקט הזה בצורה פתוחה ושקופה, מתוך תקווה שזה יוכל לעזור למישהו אחר או לפחות להיות מעניין.

אז הנה המסמך הראשוני ביותר שכתבתי לכבוד התחלת העבודה:

תחומים דורשי טיפול:

מיקום

  • דרישות מפורטות
  • זמינות
  • מחיר
  • ריהוט
  • קישוט

משתתפים

  • רשימת מועמדים עם עדכוני סטטוס (אקסל)
  • דרכי גישה למועמדים נוספים
  • קריטריונים (?)
  • מציאת מנחה אם צריך

צילום\עריכה

  • מחיר
  • דרישות ציוד נוסף?
  • דרישות זמן, כולל זמן לצילומי  השלמה.
  • דרישות לגבי מיקום
  • הערכת זמן לעריכה

פרסום

  • בלוג עבודה
  • חיפוש ספונסורים?
  • שם חדש?

תוכן

  • בחירת משחק
  • ויזואליזציה?
  • עזרים

ניהול

  • לוח זמנים, כולל רשימת ציוני דרך
  • העברת כסף מהעמותה(?)
  • מתנדבים
  • הערכת שעות עבודה
  • ייעוץ (פודקאסטרים, וויטון…)
עם התגית:
פורסם ב-אישי, חדשות

אודיסאה: מסע שראוי לעשותו

[מאת ערן אבירם]

תמונה

Odyssey: The Complete Game Master's Guide to Campaign Management הוא מדריך המנחה השלם לניהול מערכה. כמו תת-הכותרות של שלושת הספרים הקודמים של אנשי Gnome Stew, יוריקה (501 רעיונות לעלילה), מסכות (1,001 דב"שים), ו"לעולם לא בלתי-מוכן" (המדריך השלם להכנת המפגש) גם זו מתארת בפשטות ובמדויק את מה שהספר מציע לכם. ובדיוק כמו בשלושת הספרים הקודמים, הספר עונה על כל הציפיות, ואפילו מעבר לכך.

תקציר הביקורת, לממהרים:

זהו ספר מקצועי שנעשה בידי אנשים בעלי היכרות עם מספר רחב של שיטות וגישות משחק, והבנה של העקרונות האוניברסליים שעומדים מאחורי משחק תפקידים מהנה. למרות שהוא סובל מאריכות יתר לעיתים, ומפיל את כל האחראיות על כתפי המנחה, ספר ההדרכה הזה פחות או יותר מבטיח מערכה מהנה לכל מי שישתמש בו במלואו – ולא משנה השיטה, סגנון ההרצה, העולם, ואופי המשתתפים. פשוט כך.

"אבל אני כבר יודע להריץ מערכה!"

עוד לפני שהקורא הפוטנציאלי בכלל מרים את הספר (או קונה את ה-PDF, וואטאבר), ניצב בפני הכותבים מכשול גדול: תחילה הם צריכים לשכנע אותי שאני בכלל צריך את הספר הזה. מנחים רבים אומנם מחפשים לשפר את מלאכתם ושמחים ללמוד דברים חדשים, אבל מנחים רבים אחרים בטוחים שכבר יש להם את כל התשובות, ושהניסיון שלהם מספיק לגמרי.

לשם כך משתדל הספר להבהיר כבר מהרגע הראשון, וגם מהכיתוב על הכריכה האחורית, שהוא לאו דווקא בא ללמד אותך מה "נכון"; הוא בא להציע לך כלים. כל מנחה נתקל בבעיה בשלב כזה או אחר במהלך הרצת מערכה, בין אם לא הצליח להרים אותה מלכתחילה, או שהיא התמוססה לו במהירות, או שדברים נזלו לכיוון לא צפוי, או אלף ואחת צרות אחרות. או! אז אם תקרא את הספר הזה, תמצא כלים שיעזרו לך להתגבר על הבעיות האלו ממש.

רק אחרי שאתה מתחיל לקרוא כמו שצריך, אתה מבין שהספר מבקש לעשות גם מעבר לזה, וללמד אותך סט מיומנויות שלם ומועיל, שככל הנראה לא הכרת.

הספר שם דגש על "ניהול מערכה", כמו שמצויין בתת-הכותרת. מהו בעצם ניהול, וספציפית, של המערכה? ובכן, זה כל מה שעושים בין פגישות, כדי לוודא שהמערכה מתפתחת; זה לשים עין על הדב"שים שמשתנים עם הזמן; זה לפתח את העולם באופן המושפע על ידי המתרחש במשחק. אבל זה גם להצליח להרים אותה מלכתחילה ולתאם ציפיות היטב לקראת העתיד לבוא; לסיים אותה באופן יפה או לדעת לחתוך אותה בזמן, אם היא חסרת תקנה; להתמודד עם בעיות כמו שחקנים שמתנהגים באופן מפריע, ופתירת הבעיה בשורש, לא רק טיפול בסממנים, תוך הבנה של המניעים שלהם, כדי לשמור על בריאותה של המערכה בשלמותה. הרי מערכה היא גם השחקנים המשתתפים בה.

כולנו כבר עושים את כל זה, באופן מודע יותר או פחות, בהצלחה כזו או אחרת – כל אחד טוב מטבעו במשהו אחר. רוב הזמן אנחנו מקבלים תוצאות טובות ומהנות, ולכולם כיף. אז למה להקדיש מאמצים וזמן כדי להפוך את ההתנהלות הזו למסודרת, לניהול מערכה מאורגן? בדיוק מאותה סיבה שתמיד כדאי לארגן דברים באופן מסודר: כי כך מבטיחים איכות גבוהה באופן עקבי. כך לומדים לחזק את הנקודות החלשות, לצפות את הקשיים ולמצוא להם תגובה, ולהמשיך לתמוך בהצלחות ולפתח אותן להצלחות מסחררות.

הספר מבדיל יפה בין תפקידו של המנחה בעודו "מריץ" את המשחק, בשולחן, לבין תפקידו כמנהל המערכה, ולמרות שהשניים לעיתים משתלבים לזמן קצר, בדרך כלל אלו הם כובעים נפרדים. אני אפילו מכיר קבוצות בהן נעשה הבידול הזה באופן מעשי: ישנו מנחה אחד שמריץ את המשחק, אבל בין המפגשים הוא עובד עם מנחה נוסף על פיתוח וניהול המערכה.

ההתחלה: מהי מערכה?

סדרה של הרפתקאות. אבל כבר ידעתם את זה.

מהן מטרותיה של המערכה? זו שאלה יותר טובה. לעשות כיף לכולם, כמובן, אבל השאלה היא איך משיגים כיף. הספר מסקר יפה את מטרותיה של כל מערכה – לפתח סיפור, לפתח דמות ולפתח קשר רגשי – ומסביר באופן משכנע מדוע חשוב לשים לכך לב, תוך כדי רמיזה לכלים שבקרוב יסוקרו, שיעזרו לנו, בעצם, פשוט להשיג את המטרות האלו.

"הזמן שתקדיש לניהול המערכה," מסביר הספר, "יעזור לך להבטיח שלכל הקבוצה יהיו את אותן הציפיות מהמשחק, שלדמויות יהיו הזדמנויות לגדול ולהשתנות, ושלכל ההתרחשות הזו יהיה את הסיכוי הטוב ביותר להפוך לחוויה זכירה ומהנה עבור כל המעורבים בדבר."

ומה היא זו, אם לא הסיבה שנפגשנו לשחק מלכתחילה?

כמובן, לא כל אחד יצטרך את כל העצות, או ירצה להשקיע את אותה כמות של זמן ומאמצים במשחק. כדי לספק פתרונות בכמה רמות שונות, מספק הספר כמה גישות שונות, ושכל אחד ימצא את זו שנוחה לו. תחילה הוא מחלק את הניהול לארבע שכבות: משתתפים, דמויות שחקן, רקע וסיפור. לכל שכבה יש דרישות עליהן צריך לענות, אך יש ביניהן אינטראקציה, שיש לשים אליה לב. הוא גם מחלק את המיקוד לשלושה שלבים: התחלה, אמצע וסוף. זוהי גם הדרך בה הספר מחולק בהמשכו.

תמונה

מתחילים בהתחלה

הספר נותן את מלוא הכבוד והחשיבות לשני הדברים החשובים ביותר בתחילתו של משחק: ניהול ציפיות ובניית קונצנזוס, היסודות המוצקים עליהם אפשר לבנות מערכה מפותחת. פרק שלם מוקדש לתבנית המערכה, אוסף של דברים שכדאי לכתוב לעצמך, לסכם עם השחקנים, ולהחליט כבר עכשיו, כדי למצק את הציפיות ולבנות לעצמך מפת דרכים להמשך – אפילו כשאתה עוד לא ממש יודע לאן הולך הסיפור (אם בכלל יש כזה).

אבל רגע, איך בכלל מחליטים להתחיל לשחק מערכה? הספר מקדיש פרק שלם נוסף למתן עצות לאופן שבו כדאי לבחור את המערכה הבאה. סיעור מוחות משותף, הבאת Elevator Pitch מוכן מראש, בחירה מרשימה, ועוד – תוך הסבר על ההבדלים והניואנסים הקטנים בין גישות שונות, כדי לעזור לך לבחור בדרך שבה תרצה להתחיל.

ממשיכים באמצע

מנחים רבים מוצאים עצמם כותבים די הרבה טקסט למערכה. אישית, אני נוהג לצמצם מאוד בכתיבה, אבל גם אני זקוק לדרך כלשהי לסדר את הדברים ולשמור רשימות חשובות.

הספר מציע מספר דרכים לסדר את המידע על המערכה שלך: איזה קטגוריות לארגן בתוכנת הטקסט שלך (אני משתמש ב-Evernote; לדעתי בימינו כל מי שיש לו מחשב נייד או טאבלט, כדאי לו מאוד להשתמש בפנקס דיגיטלי); איזה מידע כדאי לשפוך לתוך מסמך המערכה, ובאיזה סדר – מה חייבים להחליט לגבי עולם המערכה כבר עכשיו ומה כדאי לדחות עד מאוחר יותר (הוא אפילו מצטט את עולם המבוך, "השאר חללים ריקים"); לא צריך להמציא את הגלגל, השתמש באינטרנט כדי לחפש דברים שכבר עשו לפניך והשאל מהם דברים; וכן הלאה. הוא מציע לשים לב לחולשות שלך כמנחה ולשים את הדגש שם. המטרה במסמך הזה היא לעזור לך, אישית, לזכור את הדברים החשובים כדי שתוכל להעביר את העולם והסיפור – ואתה חזק מטבעך בתחומים מסוימים, אז אין צורך לבזבז זמן ולהתעמק בהם.

במילים אחרות, Odyssey מפרט איזה מידע חשוב להשיג, ואז גם אומר כיצד לסדר אותו – הוא פשוט מסקר הכל.

הספר ממשיך ונכנס למגוון פרטים, ללא רחמים. למשל, בחלק שעוסק בתחילתה של מערכה, הוא מחלק לחלקים את כל התהליך: גיבוש קונספט, בניית מסגרת, כתיבת הבסיס והפגישה הראשונה. הוא מסביר כיצד בעצם אתה עובר את זה בראשך אוטומטית, מסביר למה כדאי להיות מודע לכך, ומציג את הדברים עליהם כדאי לחשוב כשבאים לבצע כל אחד מהם. הוא נכנס לפרטים בכל אחד מהשלבים: יש עמוד שלם שמוקדש רק לאופן בו כדאי לכתוב טיזר שיגרה את השחקנים להיכנס למערכה בהתרגשות. יש דיון, פרטני למדי, בשאלה לגבי תפקידן של דמויות השחקן בעולם ומבנה החבורה, עם הצעה לשים לב לכך שיש שיטות שמצפות מהדמויות למלא תפקידים מסוימים בחבורה (הכוהן המרפא, למשל), ושבמידה והחבורה לא עונה עליהם, כדאי להשתמש בחוקי בית כדי לפצות על כך, להתאים את סגנון המערכה, או להשתמש בדמות מנחה (כולל אזהרה מהסכנות שבדמות שכזו).

הספר נותן עצות חכמות, ישימות, ומועילות, בכל השלבים. פשוט נפלא.

כל תת-פרק בספר מלווה בדוגמאות לכל אורכו, ובהן שחקנים מהסוג שאתם מכירים, ועם שיטות ועולמות מוכרים יותר או פחות – אף דוגמא אינה "גנרית", עם "משחק פנטזיה כלשהו". בסוף כל פרק מופיעים שתי דוגמאות הופכיות, המציגות את האופן בו נושא הפרק נעשה טוב, לעומת האופן שבו הוא נעשה רע (ללא מחשבה מוקדמת, ללא הבנה של התהליכים) כדי שנראה את ההשלכות שהתובנות שלמדנו יכולות למנוע. גם אלו אינם תיאורים סתמיים – קל לזהות הרבה מהדברים האלו בעצמנו, וכך מבינים שכדאי ליישם את העצה, כדי להמנע מהמצב המתואר. הפעם ההיא בה התעקשתי לדחוף את המפגש מעבר לסיום ולתוך קרב גדול, כדי להרשים את כולם עם המפלצות המדהימות שהכנתי, מתעלם מכך שהשחקנים עייפים, ובכלל, היו להם כבר יותר מדי קרבות במפגשים האחרונים? בטח שאני זוכר את זה. אם אהיה מודע לדברים שנאמרו בפרק, אוכל למנוע מצב שכזה בפעם הבאה.

כולנו בוגרים פה

הספר מניח שאתה לא ילד. לאו דווקא מבחינת גיל, אלא שאתה מגיע בגישה בוגרת למשחק, ומעוניין לעשות אותו טוב וחכם. שאתה מוכן להשקיע מאמץ, לפחות במידה מסוימת, ולקחת את עצמך ואת המשחק ברצינות. אבל הוא גם מתחשב בכך שזהו רק תחביב, ושאנחנו רק אנשים: שלפעמים אנחנו מתלהבים מהקיקסטרטר החדש או מהרחבה חדשה שהוכרזה, שהעבודה אוכלת לנו את הזמן, ושלחלקנו יש ילדים. מבחינתו, אלו הן בסך הכל עוד נקודות שראוי להתייחס אליהן. הספר לעולם לא גוער בך – כולנו זוכרים שזה רק משחק, ובסה"כ באנו להנות, גם אתה, המנחה.

יש התייחסות יחסית נרחבת למשחק אונליין; למשל בחלק שדן ביצירת מערכה, ניתן דגש על סגנון סיעור מוחות ספציפי שיהיה נוח יותר ליישם במדיום כזה. הספר גם ממליץ על שימוש בכלים אונליין, כדוגמת שיתוף מסמכים בגוגל דרייב, כדי שהחבורה תוכל לארגן ביחד דברים, ועל מנת לשמור מידע חשוב בענן, כדי שיהיה נגיש בכל מקום.

ניהול היא מילת המפתח

חלק נכבד מהספר מוקדש ללימוד המיומנות של ניהול סיכונים. את רוב שאר העמודים אפשר לראות כאוסף עצות מאנשים מיומנים ובעלי ניסיון במשחקי תפקידים ויחסים חברתיים בכלל, ובכולם תזהו את עצמכם, ולעיתים קרובות גם שיקולים שכבר עברו לכם בראש, רק לאו דווקא באופן מודע. אבל הפרקים המוקדשים לניהול סיכונים באים לנסות ללמד את הקורא מיומנות שהוא כנראה בכלל לא מכיר, ושלא נראית, על פניה, כשייכת לעולם משחקי התפקידים.

הספר מסביר תחילה מדוע חשוב בכלל ללמוד ניהול סיכונים – זהו חלק מהותי מניהול, כל ניהול – ואז מראה לך כמה בעצם זה חלק בלתי נפרד מניהול המערכה, עם מגוון דוגמאות שקל להזדהות עימן (מה לעשות כשהשחקנים עושים משהו מהפכני, בעל השלכות בומבסטיות על הסיפור? מה לעשות כשדמות שחקן מוחלפת? מה קורה למערכה אם שחקן נאלץ לעזוב את הקבוצה? ועוד). אומנם הוא נותן הצעות לפתרון כל אחת מהבעיות האלו, אך חשוב מכך, הוא מסביר לך כיצד לזהות סיכונים ולהתמודד עימם, יהיו אשר יהיו.

תמונה

בהמשך מפורט סדר הפעולות של ניהול סיכונים, כולל דוגמאות רלוונטיות והצגת הלך המחשבה הנפוץ אצל כל מנחה, כדי להראות שגם זהו תהליך שאנחנו עושים אוטומטית, אבל כדאי בהחלט להביא אותו לחזית ולעשותו באופן מודע. בדומה לרוב שאר הספר, ניתן לך אוסף כלים שמשתלבים יפה בארגז, ויכולים לבוא לעזרתך אם תחליט לקחת אותם ברצינות ולהשתמש בחלקם או בכולם. במינימום, מספיק לקרוא את הפרטים האלו פעם אחת, פשוט כדי להיעשות מודע לדרך החשיבה הזו.

אבל מערכה בנויה מהרפתקאות!

וגם מהפגישות עצמן, כן, ולא זונחים אף אחד מהדברים האלו. הספר מתאים למי שכותב את כל ההרפתקאות שלו בעצמו, או למי שאוהב להריץ בעיקר הרפתקאות מוכנות (כמוני); למי שנוהג לשבת מראש ולתכנן פרטים מורכבים או למי שנוהג לעשות את ההחלטות המשמעותיות באלתור במהלך ההרצה (כמוני); ואפילו למי שנוהג להריץ בכלל בלי שיטה (נפש אומללה, אומללה שכמותו).

בנושא בניית הרפתקאות, הספר לא מרחיב כל כך. הוא מציג למשל כמה מבני הרפתקאות נפוצים, ומדבר על כמה חשוב שלא למנוע מהשחקנים להשיג את הרמז הבא (למשל, לעולם לא לדרוש הצלחה בגלגול קוביה כדי לספק רמז קריטי; דיברנו על זה באריכות בפרק 17 של על כתפי גמדים). אבל הוא לא מתעסק בזה יותר מדי. הוא מרחיב בעיקר באופן שבו כדאי שההרפתקאות יהיו קשורות אחת לשניה, ועל האופן שבו על המנחה לשנות ולהתאים אותן ככל שדברים מתקדמים; דברים לשים לב אליהם במהלך הרצת ההרפתקה או בנייתה, כמו שמירה על קצב, וכו'. הוא מציע דרכים להתאים הרפתקאות מוכנות לחבורה שלך, ומתייחס מעט גם לנושא של אלתור חלקים מההרפתקה או מפגשים. הספר שומר על עצמו היטב בתחום הדיון של מערכות, ומסביר איך לנהל את הסיפור (והשינויים, והשחקנים, ועוד) כחלק ממכלול המערכה.

יש התייחסות נרחבת לתפעול בעיות בהרפתקה, מאחר וזהו חלק מנושא ניהול הסיפור הכללי. למשל, מוצעות דרכים מעניינות להפעיל את השחקנים אפילו אם סרבו להצעה להרפתקה. יש גם דיון בשאלת מבנה ההרפתקה: למשל, מערכה מבוססת פרקים דורשת הרפתקאות שבנויות אחרת ממערכה לינארית, מתפצלת, או ארגז חול. הספר מסביר מהן הנקודות אליהן יש לשים לב בכל מבנה שכזה.

ועוד ועוד ועוד

יש עוד נושאים חשובים רבים שהספר מקדיש להם מספר דפים:

התפתחות דמות, ציפיות של שחקנים שונים מדמויותיהם, ותפקידך כמנחה בתוך כל זה; איך לשמור על הנישה של כל דמות (שהמכשף לא יתפתח לכיוון שמעלים את הצורך ביכולותיו של הנוכל); איך לקדם את הסיפור אחרי כשלונות, ולנצל אותם כהזדמנות; איך להתמודד עם סוגי שחקנים שונים באופן יעיל (תוך כדי הסבר למה השיטות הישנות וה-"ברורות מאליהן" אינן עובדות), איך להפיח חיים במערכה שהמשתתפים בה התחילו לאבד עניין (למשל לאור הסכנה שבמשחקים חדשים ונוצצים, שמושכים תשומת לב), ועוד.

פרק שלם מוקדש לשאלה מתי נכון לסיים מערכה, איך להבחין בסימנים מראש, איך להגיע לסיום באופן מספק, ובמידה והוחלט לחסל את המערכה כדי לגאול אותה מיסוריה, גם מה כדאי ללמוד מכך לפעם הבאה. זהו נושא שממש לא זוכה למספיק הערכה, ובהחלט מגיע לו הסבר שלם ומפורט – למרבה השמחה, הפרק הזה גם עשוי היטב.

לסיכום ביניים: אומנם חלק מהנושאים מקבלים קצת פחות מדי התייחסות, ולפעמים חלק מהעצות לא מספיק בשרניות לטעמי, אבל סה"כ היקף הנושאים מרשים מאוד, ואיכות העצות נעה בין מצוינת למעולה.

לא חף מבעיות

מהרגע הראשון יוצר הספר הפרדה מלאכותית בין מנחה לשחקנים. במקום להכיר ב-"משתתף במשחק", הטקסט פונה אליך כמנחה, כמי שמובדל מהם, השחקנים. אפילו פעם אחת הוא לא פונה לשחקנים עצמם, וכל העצות מיועדות לך, הו מנחה. אומנם הוא מבדיל בין התפקידים השונים שבאופן קלאסי נחשבים כתפקידים מנחה – למשל, להבין במכאניקה, לבנות את העולם, ליזום את הסיפור, וכו' – אבל בשום מקום לא מפריד אותם *לאנשים* שונים. מבחינת הספר, המנחה הוא זה שצריך לנהל את סיעור המוחות של גיבוש קונספט המערכה (הוא זה שעוקב אחרי המתרחש, הוא זה שאחראי לרשום דברים, וכו'), המנחה הוא שצריך לפתור בעיות בין השחקנים, ועוד ועוד.

אפילו בסעיף שנכנס לפרטי פרטים לגבי יצירת הדמות – כולל ארבע הגדרות בהן כדאי שהדמות תעמוד (אמינה, מתאימה למערכה ולשאר הדמויות, נכונה מכאנית, ומספקת), הספר אומר שתפקידו של המנחה הוא להנחות את השחקנים לנסות ולהשיג את התנאים האלו. בהמשך הוא מסקר סוגי שחקנים, כלומר, ממה הם נהנים, מהן ההגבלות שלהם וכו', אבל רק על מנת לעזור למנחה לזהות את הסוגים הללו בחבורה שלו.

מה שמוביל אותה לתלונה הגדולה שלי: Odyssey מניח שכל האחראיות על המנחה. המנחה הוא המבדר, הוא האחראי להנאה של כולם. מי צריך לקדם, או אפילו להתחיל, את הסיפורים האישיים של הדמויות? המנחה. מי דואג שכולם ידעו את החוקים ויבנו דמויות כמו שצריך? המנחה. מי צריך לקרוא את הספר, כדי להבין את האופן בו בנויות מערכות ואת גלגלי השיניים שמניעים שחקנים וסיפור כאחד? המנחה.

בעוד שאני מסכים שחייב להיות בורר, מישהו שמחליט סופית לגבי כל דבר במשחק (האם הכישרון הזה בפנים או בחוץ, האם החוק הזה מפורש כך או כך, האם יש עכשיו מקום לסיפור אישי של הדמות, וכו'), פשוט כדי שנוכל להמשיך הלאה, ושזהו אחד המאפיינים המרכזיים של הבחור שיושב ליד השולחן ונרצה לקרוא לו "מנחה", אין זה אומר שזו אחראיותו של המנחה *להעלות את כל זה מלכתחילה*, ולדאוג בעצמו שהשאלות האלו ישאלו, ללא שום ציפיה שהאחרים יעשו משהו בנידון. כאילו אין שום צורך שמישהו מלבד המנחה יהיה מודע לשיקולים מטא-משחקיים כלשהם – כאילו השחקנים הם רק אורחים שבאו להציע מה שיש להם בראש, לא נדרש מהם דבר. זו פשוט גישה לא בריאה לחוויית המשחק. השחקן אינו איזה יצור מופלא בטבע אותו יש לחקור ולנסות לפרש את דרכיו; הוא משתתף פעיל, והוא צריך להבין את הטעם שלו ולאן זה מוביל אותו, לנתח את הציפיות שלו ולדעת שהן קיימות ונבדלות מאלו של אחרים בסגנון ולא באיכות – שאין מובן מאליו, ואין טוב ולא טוב. והוא לא ילמד את זה – אלא אם יקרא ספר בדיוק כמו Odyssey! אלא שהספר עצמו לא מעודד זאת בשום אופן.

חשוב לציין שהספר כל הזמן מדגיש את חשיבות הדיון בחבורה – כל נושא, כל בעיה, כל שיקול, כדאי לעשות בקנה מידה של כל הקבוצה ולפתור באמצעות דיון והבנה הדדית. זהו הלקח העיקרי, שעובר כשתי וערב בכל הסעיפים לאורך הספר, וזה נפלא, אחד הדברים שהופכים אותו לספר מצוין בעיני. אבל הוא תמיד מניח שהאחראיות להנאה, ושכל הדברים האלו יקרו כמו שצריך, היא על המנחה.

אם הכותבים מתכננים להוציא בעתיד ספר שמיועד לשחקן ועוסק בדרכים בריאות לפתח דמות, אז סבבה. אבל אם לא, אז העצות של Odyssey, והגישה שהוא מבקש להפנים לגבי תפיסת מקומה של הדמות במערכה, הם קריטיים עבור שחקנים לפחות כמו שהם קריטיים עבור המנחה – ולדעתי, הרבה יותר.

הטרוניה הזו מרגיזה אותי ממש, כמו שקל לראות, ולא רק בגלל שזהו נושא יקר לליבי. חשוב מכך, אילו רק הספר היה מפנה את עצמו לכלל האוכלוסיה – מה שהיה דורש כמה שינויים, ולא רק ברמת הניסוח – הייתי יכול לומר בלב שלם שזהו הדבר הקרוב ביותר *למדריך למשחק תפקידים נכון* שקראתי עד כה, ולהמליץ עליו כקריאת חובה לכל מי ששיחק כמה חודשים ואוהב את התחביב שלו. כרגע, אני יכול רק להמליץ עליו כמדריך המושלם לניהול מערכה, שזה אומנם בדיוק מה שהוא טוען להיות; אני רק מרגיש שהוא יכול היה להיות יותר מזה.

ישנן עוד כמה בעיות מינוריות בספר, אבל אף אחת מהן אינה פוגעת ממש בהנאה ובתועלת שאפשר להפיק ממנו:

לפעמים, בעיקר בהקדמות הפרקים, הטקסט מאריך יותר מדי. כמעט כמו הביקורת הזו, ומעיק כמעט כמותה. בנוסף, חלק מהדוגמאות מנוסחות בכיוון של "השחקנים התלהבו והמנחה היתה מרוצה", מבלי, בעצם, לתאר מצב ואת האופן שבו העצות של הספר מיושמות בו. זה קורה רק לעיתים רחוקות, אבל דווקא בגלל זה, זה מוזר.

העימוד לא רע, אבל הכותרות ותתי-הכותרות לא מספיק מובדלות זו מזו. למרות שתוכן העניינים טוב, הסימניות מסודרות יפה, ויכולת החיפוש ב-PDF תמיד מועילה, בעמודים עצמם כותרת ראשית נראית דומה מדי לכותרת משנית, וזה קצת מקשה למצוא עם העין את הנקודה שאתה מחפש. באמת שזו תלונה שולית.

אבל הבעיה הכי גדולה של הספר הזה, היא שהוא מכחיד את הצורך בבערך 75% מהפרקים של על כתפי גמדים. הוא פשוט מסקר כל כך הרבה דברים, ואומר בתכל'ס את אותם דברים – אך לעיתים הלקחים שהוא מעלה הינם מקיפים יותר, בעוד שאנחנו רק העלנו יישומים ספציפיים למצבים מסוימים.

סיכום

הספר הזה עושה את אחד הדברים החשובים ביותר שאפשר לעשות בתחביב שלנו: הוא מבהיר דברים. בתחביב שבו כל אחד בטוח שהוא ממציא את הגלגל הכי עגול; שבו חצי מהמנחים חושבים שסגנון המערכה שלהם הוא יחודי רק להם ולכן אין אף לקח שהם יכולים ללמוד מאחרים, בעוד החצי השני בכלל לא חושב ללמוד לקחים מלכתחילה אלא פועל לפי אינסטינקט בלבד; בתחביב שבו איש הישר בעיניו יעשה, הספר הזה הוא בערך כמו לוחות הברית.

כמו Never Unprepared, הספר יושב איתך, המנחה או השחקן, ומסביר לך כיצד כדאי לראות את החוויות האישיות שאתה כבר מכיר, בזווית אחרת. הוא נותן שמות לדברים שלא הבנת שאתה צריך להגדיר, ועוזר לך להסדיר את תהליך החשיבה. הוא דוחף את התחביב לרמה גבוהה יותר, יותר מסתם אינסטינקט וניחושים, ומסביר מדוע אולי תרצה לעשות את סוגי ההשקעה שהוא מציע באופן משכנע יותר או פחות, איש-איש והעדפותיו.

הוא מראה לך את המצב, ומעודד אותך לרצות לשפר אותו. ואז הוא מספק לך את כל הכלים לעשות זאת. זה לא ספר של "עשה ואל תעשה" – אז בעצם זה לא כמו לוחות הברית – אלא כזה שנותן לך את הכלים באמצעותם תוכל להבין את המצב ולנתח אותו, לשימושך. אז כמו חז"ל.

אפילו שלעיתים הוא מאריך בדברים, בעודו מתמצת קצת יותר מדי במקומות אחרים, ואפילו שהוא כביכול מיועד למנחים בלבד, זהו לדעתי ספר חובה עבור כל חובב משחקי תפקידים. אני מחכה ליום שבו כולנו נדבר על מסגרת המערכה כדבר מה ברור מאליו, ולא כתגלית מפתיעה; הספר הזה מקדם אותנו לאותו יום חג.

הספר ניתן לרכישה באתר של Engine Publishing במחיר 25$ לגרסה מקוונת וקשיחה יחד, או בשלל מחירים בחבילות שונות וגרסאות PDF.

עם התגית: , , ,
פורסם ב-סקירה

ביקורת: Never Uprepared. חלק א'

(מאת איתמר קרביאן).

בשורה אחת: "תמיד מוכן" הוא מניפסט כתוב היטב שיבהיר לכל מנחה, מתחיל או מנוסה, את החשיבות בהכנה ראויה למפגשי משחק. מצד שני, חשש מ"התנשאות" מונע מכותב הספר לפרט מספיק דוגמאות והמלצות שיעזרו למנחה המתחיל.

הרושם החזק הראשון שלי מהספר Never Unprepared נוצר מספר שבועות לפני שקראתי אותו. כשאיתמר (ויסברג) שאל אותי אם אני מעוניין לכתוב ביקורת על "ספר שמיועד לסייע למנחים בהתכוננות למפגשים", הבנתי שני דברים בעת ובעונה אחת: ראשית, שאני לא טוב ב"התכוננות למפגשים"; שנית, שיש דבר כזה. כלומר, ישנה מיומנות מסוימת, שניתן לקרוא לה "הכנה לקראת מפגש", שאפשר ללמוד ולהשתפר בה.

לאחר שניסיתי להבין מדוע הספר Never Unprepared לא נקרא פשוט Always Prepared, חשתי לקרוא את ה-blurb על הספר באתר האינטרנט של המוציא לאור, Engine Publishing, וקרה מה שקורה מדי פעם בקריאה ראשונה של מאמר וויקיפדיה על נושא חדש לגמרי: הרגשתי איך חלל שלם של עשיה נפתח בעיני, דרך חדשה לגמרי לשפר את ההנחיה שלי. אפשר לחלק את ההכנה המוקדמת לחלקים נפרדים ומובחנים היטב? אפשר להשתמש בכלים שונים על מנת לכתוב כל אחד מהם? אפשר להתאים את הכלים שאני משתמש בהם לחולשות המסוימות שלי? יש מפתח מונחים בסוף הספר?!

טוב, אולי לא האחרון. בכל מקרה, מיותר לציין שעניתי "כן" מיידי.

חלק מהקוראים רבי-הניסיון עלולים לחשוב שההתרגשות שלי מיותרת. זה ברור, לכאורה, שצריך להתכונן היטב לקראת מפגש של שלוש או ארבע שעות שההנאה ממנו תלויה בעיקר בי. אבל, אתם מבינים, כאן טמונה התובנה שהייתה חסרה לי. בעוד שהייתי מסוגל להבין שהכנה למפגש היא חשובה, כשניגשתי להתכונן למפגש מסוים, מצאתי את עצמי פשוט כותב את המערכה. באופן מעשי, לא היה שום הבדל בשבילי בין כתיבת המערכה – או החלק ממנה שאני מתכוון להריץ ביום שבת הקרוב – לבין הכנה למפגש משחק.

ובאמת, לטעמי החלקים החשובים והמוצלחים ביותר בספר הם אלה בהם פיל וקיונה (Vecchione) עוסק בדיוק בזה: ההגדרה של תהליך ההכנה, תוך טביעת המונח prep; ההבהרה של חשיבותו לאיכות המשחק, להנאת השחקנים, לביצועי המנחה ולבריאות המערכה; האזכור של מה שיכול לקרות אם לא עושים אותו כמו שצריך; וכמובן, זריקת עידוד והכוונה לאלה שנכשלים בו בגלל גורמים חיצוניים או פנימיים. בשורה התחתונה, וקיונה כותב באופן חד וברור ומצהיר על כוונותיו באופן שלא משאיר מקום לספק. מומלצים במיוחד התיאורים שלו של חווית המנחה שלא התכונן כהלכה, המראים שהכותב לא רק התנסה היטב בחוויה הבלתי נעימה, אלא למד ממנה והגיע למסקנות רלוונטיות. למרבה הצער, הרבה פחות תשומת לב ניתנת להסבר והדרכה ברורה של כלים מעשיים למימוש הלקחים המפורטים בספר.

לספר ישנו חיסרון אחד נוסף, אותו הבנתי רק בשלב מאוחר של הקריאה. כמעין תמונת מראה של מה שהיה חסר לי, וקיונה כלל לא כולל את כתיבת המערכה כבסיס עליו עומד ה-prep. הוא נותן הרבה תשומת לב לתהליך כתיבת הסיפור של הרפתקת ה-D&D, תיק החקירה בקמפיין המשטרתי או תכנית הפשע הזדונית במערכת הסופר-גיבורים – אך מלבד כמה מילים אגביות בנקודה או שתיים במהלך הספר, נראה כאילו וקיונה לא מעמיד את תהליך הכתיבה של הסיפור על כתיבה ארוכת-טווח של מערכה שכבר נעשתה בעבר. וקיונה מתייחס למערכה רק באופן נגטיבי, כשהוא ממליץ לא להריץ סיפורים שילכו נגד רוח המערכה שלך. אין כמעט התייחסות פוזיטיבית למערכה, כגון המלצה על שימוש נכון בחומרי מערכה כתובים על מנת ליצור סיפורים חדשים. אני חושד שזה נובע מהעובדה שהכותב רגיל למשחקים אפיזודיים, בהם השחקנים נעים מסיפור אחד למשנהו אך לאו דווקא מתקשרים ישירות עם סיפור מסגרת בכל רגע ורגע. הספר יתאים, לדעתי, בעיקר לסוג הזה של משחקים.

הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים. החלק הראשון, Understanding Prep (פרקים 1 – 7), בו מוסברת הדרך העיקרית לעשות prep; החלק השני, Prep Toolbox (פרקים 8 – 9), בו מוצעים מספר כלים להקלה על עבודת ה-prep; והחלק השלישי, Evolving Your Style (פרקים 10 – 12), ממנו אמור הקורא ללמוד איך להתאים את השיטה הכללית לצרכיו.

להבין מהו prep:

הפרקים הראשונים מסבירים מהו prep, ומסבירים היטב מהן מטרות ה-prep: שיפור הזרימה של מפגש המשחק והביטחון העצמי של המנחה; הפחתת מספר רגעי המבוכה הנובעים משאלת שחקן שאין לה מענה בהישג יד; והימנעות מרגעי שכחה או חוסר-תשומת לב הפוגמים בסיפור או באמינות המשחק. פרק 1 מציע הגדרה מלאה למונח prep והסבר ליתרונות שהמשחק ייהנה מהם אם ייעשה כהלכה.

למען המטרה הזו, וקיונה מציע שיטה כללית, בת חמישה שלבים, להכנה לקראת מפגשים. בפרק השני השלבים מפורטים באופן תמציתי, בעוד כל אחד מפרקים 4 – 8 מוקדש לאחד מחמשת השלבים. השלבים הם סיעור המוחות (Brainstorming), בו המנחה מעלה רעיונות כלליים לאתגרים, מטרות או סצנות שיעלו בזמן המפגש; סינון (Selection) ובחירת הרעיונות מתוך אלה אותם שווה לחקור; בניית קונספט (Conceptualization) וארגון הרעיונות שנבחרו לכדי סיפור; מסמכולוגיה (Documentation), ממנה יוצאים עם הרשימות הכתובות שישמשו אותנו במהלך המשחק; ולבסוף עריכה (Review), או קריאה מחודשת של התהליך בעיניים חדשות על מנת לוודא שהמלאכה נעשתה כהלכה.

ארגז כלים:

חלקו השני של הספר הוא הקצר ביותר. זה חבל מאוד, לדעתי. כצפוי, בשני הפרקים האלה וקיונה ממעיט בהסבר נוסף למניפסט ה-prep שלו, לאחר שחזר עליו מספר פעמים בחלקו הראשון. לאחר שהבנו מה ולמה, וקיונה מפנה את תשומת לבו לשאלת האיך.

פרק 8 מוקדש לסקירה של כלים שונים להכנה למשחק. סוף סוף, כמה טיפים מעשיים שאני יכול לרוץ ולהתחיל להתנסות בשימוש בהם! וקיונה משלב טיפים כלליים (כמו – שמור איתך פנקס ומכשיר כתיבה; התייחס לזמן המתנה בתור לרופא או בפקק בדרך לעבודה כאל זמן brainstorming) והמלצות ספציפיות (כלים כמו OneNote ו-Dropbox), המהווים ביחד ארגז כלים של ממש. אני מרגיש שסקירה מעמיקה של חלק מהכלים האלה, על פני שניים או שלושה פרקים לפחות, הייתה יכולה – וצריכה – לכלול דוגמאות שימוש יותר ממוקדות. סריקה של דף מחברת עליו נעשה סיעור מוחות, דרך לארגן בספריות Dropbox משאבים שונים כמו תמונות, טבלאות וטקסט, וכדומה. מן הסתם, כאלה טיפים לעולם לא יהיו רלוונטיים לכל הקוראים. אך כמו כל שאר הספר, המלצות כאלה היו יכולות לשמש כלי חזק לקרקע מסרים כלליים יותר.

הפרק התשיעי נוגע לסידור הלו"ז סביב ה-prep. וקיונה מעמיק בניתוח של השבוע האופייני של האדם העובד, נותן טיפים הרלוונטיים לאלה שיש להם משפחה וילדים ואפילו מציע דרך לחלק את חמשת משימות ה-prep השונות לשעות שונות במהלך היום האופייני. זה כנראה הפרק השימושי ומעורר המחשבה ביותר, למרות שכולל פחות הצעות אופרטיביות ברורות מהפרק הקודם.

פיתוח:

החלק השלישי מוקדש לפיתוח סגנון prep אישי. בניגוד לשיטה האוניברסלית בחלק הראשון, כאן ניתן למצוא כלים שאמורים להקל על המנחה לפתח שיטת prep משלו.

בפרק 10 וקיונה מסביר כיצד לבנות תבניות בקנה מידה שונה ל-prep: למפגש, לסיפור, לסצינה וכו'. הפרק מתחיל בבקשה מהמנחה לחקור את עצמו – ולבקש עזרה מאחרים – בכנות, על מנת להבין מהן נקודות התורפה שלו בהנחיה. האם אני מפוזר ושוכח פרטים חיוניים בסצינות? אולי אני לא מתאר טוב? אולי דמויות המנחה שלי לא מתנהגות באופן אמין?

לאחר שהמנחה מזהה את המקומות בהם יש לו חסרונות, וקיונה מתאר היטב מה יכול להיכנס לתבנית של סיפור, מפגש או סצינה בכל אחד מהנושאים האלה. ההמלצה למנחה היא לבנות תבנית אישית שתרחיב את האלמנטים מבין אלה בהם הוא מצפה להיתקל בקשיים. לאחר שהמנחה בנה תבנית כללית כזו, הוא צריך תיאורטית להיות מסוגל לכתוב במסגרתה כל סיפור שברצונו להריץ.

גם כאן קל מאוד להבחין שהדוגמאות שוקיונה משתמש בהן נלקחות כמעט כולן ממשחקי אקשן אפיזודיים, ובעיקר ממשחקי פנטזיה דמויי D&D. זה היבט נוסף של החיסרון שציינתי קודם. עם זאת, אני מאמין שמנחה של סוג אחר של משחק יוכל עדיין להבין כמה עקרונות חשובים מהפרק. אחרי הכל, כמעט כל משחק שולחני מתחלק לסיפורים וסצינות באופן זה או אחר.

פרק 11 הוא עוד אחת מנקודות השיא של הספר. הפרק נועד לקצר את זמן ההכנה דרך שימוש בטריקים כאלה ואחרים. לטעמי, זה בדיוק מה שאמור להופיע במדריך להכנה למפגשי משחק – דרכים להתכונן למפגש שנמשכות מעל ומעבר לכתיבת המשחק עצמו. וקיונה ממליץ להשתמש בתגיות על מנת לקצר כתיבת תיאורים ארוכים ובבלוקים גנריים לסטטיסטיקות של מפלצות שונות (עוד טיפ למנחי D&D, מן הסתם). הבעיה היא, שוב, קוצרו של הפרק והעובדה שנראה כאילו לא נכתב במטרה לתת ארגז כלים, אלא רשימת עקרונות. במקום להשקיע שבעה עמודים בפירוט של "ארבעת העקרונות" להכנה מהירה לקראת מפגש, ניתן היה להבהיר את מטרת הפרק בחצי עמוד – "כאן אסביר לכם איך לקצר את זמן ההכנה לסשן!" – ולהמשיך לעשרה או עשרים עמודים של טריקים ודוגמאות לשימוש בהם.

פרק 12 נקרא "Prep בעולם האמיתי". זו עוד הזדמנות לקיונה להסביר לנו מהו העולם האמיתי בשבילו: הטיפים להלן מיועדים למנחים בעלי עבודה, משפחה וילדים – או לו"ז עמוס, לא גמיש ופגיע לאסונות באופן דומה. כרגיל, גם הפרק הזה מצהיר באופן משכנע על עקרונות חשובים, ומיד בתחילתו: היה אופטימי מראש והנח שיהיו לך כל השעות הנדרשות לתכנון המפגש; לשחק משהו תמיד עדיף על ביטול של מפגש; יש דרכים להתמודד עם חוסר לא צפוי בשעות הכנה. הטיפים מעניינים (אם כי לא מפתיעים) ומתקשרים היטב עם חמשת שלבי ה-prep מהפרקים הראשונים.

פנינה אחת שנהניתי מאוד לקרוא היא כותרת המשנה Not Feeling It. בעמוד אחד וקיונה תוקף בצורה בוגרת ומלאת מודעות עצמית את אחת מהבעיות העיקריות של כל עיסוק יצירתי: לפעמים פשוט אין לנו כוח לכתוב, להעלות רעיונות, לשרטט מבוכים. וקיונה מתחיל בכמה הצעות שנוגעות כולן להשמה מחדש של הזמן למשימות פחות יצירתיות (כמו קריאה מחודשת של חלק מהחוקים הרלוונטיים למפגש), ממשיך בהצעה ידידותית לשכוח מהקמפיין לערב אחד ולהמשיך מחר, ומסיים באזהרה שהייתי שמח לקבל לפני כמה שנים: כשלא מתחשק לי במשך כמה ימים או שבועות רצופים, ישנה בעיה עמוקה יותר מאשר prep לקוי.

 

לסיכום, הספר Never Unprepared הוא חיבור רב-ערך המקנה חשיבות רבה לחלק חשוב בכתיבת משחקים שלא זכה להרבה תשומת לב עד עתה. וקיונה מסביר היטב מהי המשימה העיקרית שלו בתור הכותב, ומהי המשימה העיקרית של המנחה בהכנה למפגש. הוא מסביר היטב – הסבר שרוב המנחים המנוסים יסכימו אתו הסכמה כאובה – את הסיכון לקמפיין כתוצאה מכישלון במשימה. מעבר לכך, ישנם עקרונות נכונים לכל אחד מההיבטים של ה-prep, של ארגון הלו"ז, של ההכנה התמציתית, של ההתאמה של השיטה לחוזק ולחולשה של כל מנחה ומנחה.

מנחים מנוסים, כאלה שלא יהיה להם קשה למקם את עצמם ואת צרכיהם האישיים, כנראה ייהנו יותר מסוג אחר של ספר עזר, כזה המדלג על חלק מהעקרונות והלקחים ומרחיב בנוגע לשיטות, כלים ומשאבים ממשיים.

 

בקרוב אריץ משחק חד פעמי בשיטת D20 שרציתי לנסות זמן רב, תוך שימוש בספר על מנת להתכונן. את הרשמים אעלה על הכתב כחלק ב' של כתבה זו.

 

עם התגית: , , ,
פורסם ב-ביקורת משחק

פרק בונוס 27 – התכנית לעיצוב משחקים ב"תילתן"

כן, כן, למרות שאנחנו בפנסיה, נקרתה ההזדמנות לספר לכם על תוכנית לימודים חדשה לעיצוב משחקי מחשב במכללת "תילתן". בואו ותשמעו מה יש להם להציע.

להאזנה: [audio:http://pod.icast.co.il/31b2eac2-bd39-4eca-81cd-1f6155ead1f2.icast.mp3%5D

עם התגית: , , ,
פורסם ב-פרק חדש, ראיון

היו שלום ותודה על המשחקים

 

איתמר טיפוסי

לפני כחודש חגגתי, לבדי בחושך, בפינה וכולי – הוסיפו את התיאורים הפולניים החביבים עליכם – יום הולדת חמישי למשחקייה. יום הולדת זה זמן טוב לסיכומים ולסיומים. עוד אני מתמהמה ווחלפה לה בינתיים גם שנה עברית. הגיע יום כיפור, עליו ממליצים החכמים (והאסטרולוגים) כ"זמן טוב לחשבון נפש" (וגם "כדאי לנסות דברים חדשים ובגדים בצבע קרם").

השורה התחתונה, כפי שאתם כבר בוודאי מבינים, היא שאני סוגר את הבסטה, או לפחות מכניס אותה להקפאה קריוגנית.

מדוע הפרישה?

הסיבה הבסיסית לסגירה היא למעשה שתיים. שתי אחיות מתואמות ומרושעות שזממו יחדיו להפיל את פודקאסט המשחקים העברי הראשון. האחת היא חוסר בזמן ואחותה המרשעת היא חוסר באנרגיה.

חוסר בזמן, האחות הגדולה והשעירה, נמצאת איתי יותר ויותר בחודשים האחרונים, ואני בטוח ששמתם לב. בין תפקיד חדש בעבודה, הורות, ומשרה נוספת (ראו בהמשך), היא פשוט גדולה וכבדה מכדי שאוכל לשאת אותה על גבי כמו בימים הראשונים של התוכנית.

חוסר באנרגיה היא אומנם צעירה יותר ולכן גם פחותת משקל, אבל יש פשוט יותר מדי דברים שצריך לעשות, ואין מי שיעזור לעשות אותם. האנשים המצוינים שהתנדבו לעזור בנובמבר האחרון, כאשר חשבתי לסגור בפעם הקודמת, הספיקו בינתיים להעמיס אחיות שכאלה על עצמם, בדמות משפחות גדלות, לימודים, עבודה וכדומה. אנרגיה אמנם קטנה, אבל יש לה שיניים חדות והיא מוציאה לי את המיץ. למי יש כוח לכתוב פוסט, לרדוף אחרי מרואיינים או אפילו לשחק משחק לביקורת כשחוזרים הביתה בשמונה בערב, ומתפנים, אולי, בעשר?

המשחקיקון הראשון

אז מה היה לנו?

אני רוצה לנצל את ההזמנות להיזכר ביחד בדברים המגניבים שקרו בחמש השנים האחרונות.

אי שם בקיץ 2007 הייתי מהנדס צעיר, רווק, תושב הצפון ובעל חבר קרוב פנוי ומעוניין במשחקים – רן, תעשה לי פודקאסט! לא היו פודקאסטים על משחקים בארץ – למעשה, כמעט ולא היו פודקאסטים בעברית בכלל, אז החלטנו לנסות. אחד הדברים שרן ואני מתבדחים עליהם עד היום הוא שרן היה משוכנע שהמשחקייה תהיה הצלחה הרבה יותר גדולה מפודקאסט נוסף שהוא התחיל לעשות, איזה משהו נישתי ומוזר הידוע בשם "עושים היסטוריה".

באותו זמן החל את דרכו גם אתר המשחקים האהוב עלי, "אבן, נייר, רובה צייד", שאליו תמיד שאפתי (ונכשלתי) לדמות. את פרק הפיילוט הגנוז הקלטנו תחת השם "תורת המשחקים", לאחר סיעור מוחות קודח והאתר הראשון ישב לו, פשוט ומכוער (למעט הלוגו המצוין שעצבה חברתי דאז) ב"בלוגר". לא הכרתי אף מפתח משחקים, בישראל או מחוצה לה, ומעולם לא קיבלתי משחק בחינם (אם כי "השגתי" משחקים בחינם, אהמ, בעבר הרחוק יותר). היינו בורים, חובבניים ומלאי תקוות.

בסתיו 2012 אני עדיין מהנדס, צעיר פחות אך עדיין נאה ומסוקס (לפחות לפי אמא שלי), נשוי + 1, דר במרכז ובעל שלל חברים בעלי הרבה ילדים ומעט זמן פנוי. יש כבר שלושה פודקאסטי משחקים אחרים בעברית – אם כי כולם עוסקים במשחקי וידאו בלבד, לצערי ("על כתפי גמדים" לא שרד). האתר הקצת-יותר-מהודר מתארח לו אצל ויגיימס, שהיום שייכים לוואלה. מאז הכרתי וראיינתי עשרות מפתחי משחקים מכל התחומים ומכמה יבשות, כולל בעלי שם ידועים ואפילו זכיתי לקבל עותקי ביקורת של כמה וכמה משחקים…ועל חלקם אפילו לכתוב ביקורת 🙂

מאז ועד היום ציוד ההקלטה השתפר, הרשתות החברתיות התפתחו, מיומנויות הראיון הושחזו ואפילו הצלחתי לארגן שני כנסי "משחקיקון" קטנים ואיכותיים ושני אירועי "הנחיה אולימפית", שיהפכו בסוכות הקרוב לשלושה – כדאי לכם להירשם, וכדאי לכם לרכוש חולצה (שילחו מייל לכתובת shirt @ hamishakia.co.il).

השאיפה שלי בהתחלה הייתה שתוך שנה-שנתיים נגיע ל-1000 מאזינים לכל פרק. בתום חמש שנים אמנם זה לא קרה – הממוצע להאזנות לפרק עומד היום על 750 – אבל יש כמה פרקים שחצו את האלף, ושניים – פרק 2, הפרק הראשון שמופיע באייקאסט ופרק 35 "אימה על הגבעה" – תפסו כמעט 2000 האזנות. הפרק מועט ההאזנות ביותר, אגב, הוא פרק הבונוס שהוקלט עם "סולאר קטליסט", שהוא גם חדש יחסית, גם פרק בונוס וגם עוסק במשחקי תפקידים בלבד. נכון לכתיבת שורות אלה, הוא צבר פחות מ-200 האזנות.

במהלך העבודה על המשחקייה יצא לי לפגוש שלל אנשים מעניינים, שלחלקם אני קורא כיום חברים. הספקתי לצלם שני פרקי וידאו, הצלחתי לחלק פרסים למאזינים, יצא לי לנסוע לג'ן קון פעמיים, לפגוש פודקאסטרים מחו"ל ולחזור עם חוויות (ומשחקים!), להשתתף בהקמתה של עמותת גיימאיז, להתראיין ברדיו ובטלוויזיה ולהכיר את אקדמיית המשחקים הישראלית.

 

מתכוננים ל"הנחיה אולימפית 2"

מה הלאה?

היום אני סוגר את המשחקייה. אני לא צופה הקלטה של פרקים חדשים בעתיד הנראה לעין, למרות שתמיד יש הפתעות, וכן כנראה גם לא כתיבה של פוסטים, מלבד כאלה שאמורים היו להיכתב בידי אנשים אחרים, ושזמן מה אני כבר מחכה לפרסם אותם (גורודין וארבל, אני מדבר אליכם). אחרי החגים אני מתחיל משהו חדש – אני הולך להרצות על משחקים! כן, כן, בסמסטר החורף הקרוב אני אלמד קורס במכללת ספיר שנקרא "מבוא לגיימינג". אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מתרגש!

מה יקרה לתוכן?

בינתיים שום דבר. כל הפרקים יישארו זמינים עד הודעה חדשה דרך אייקאסט, והאתר ימשיך לתפקד, אם ירצו אלוהי המרשתת הנוראים. אלבומי התמונות של המשחקייה ימשיכו להיות זמינים כל עוד ליבה של גוגל פועם, מה שנכון גם לגבי ערוץ היוטיוב שלנו.

רוצים להגיד שלום?

אני אשמח לפטפט עמכם! אתם מוזמנים לדבר אם אתם תופסים אותי במסדרונות אייקון, בעיקר לפני הנחיה אולימפית 3. אם תהיה דרישה, אוכל לארגן ערב קפה ועוגיות כמו שעשינו בחדווה לפני כשנתיים (או שמא זה היה שלוש?).

גם כן מנחים

תודות

מהיכן להתחיל? אני חושש לכתוב תודות, כי בטוח אשכח מישהו, אולי מישהו חשוב. מזל שזה לא חקוק בסלע, אז אם אזכר במישהו, אוסיף אותו לפוסט מאוחר יותר.

קודם כל תודה לאשתי, שלא רק שעיצבה את לוגו התכנית ואת כרטיסי הביקור שלי (יש למישהו מושג מה לעשות עם 500 כרטיסי ביקור של המשחקייה?) אלא גם סבלה את השעות הארוכות, הלילות והחופשים שהקדשתי למשחקים, לראיונות, לכנסים ולעריכה.

תודה לשותפיי להגשת התכנית, ובראשם מלך המלכים רן לוי, בלעדיו כל זה לא היה קורה. תודה מקרב לב לרן, לניר מירצקי ולזיו קיטרו על הזמן והמאמץ הרב שהשקיעו.

תודה לכל מי שעזר במלאכה, בין אם היה מנחה אורח, ערך, כתב, עזר לי למצוא פרטי קשר של מרואיינים, סייע בתפעול או עיצוב האתר, סייע בהרמת האירועים השונים או באלף ואחד דברים אחרים: חיבוק גדול לגלעד ירניצקי, יהודה חלפון, ערן אבירם, אביב אור, עמיעד בראלי, דודי פלס, טל שטרצר, ניר קיטרו, אורי ליפשיץ, מיכאל גורודין ועוד רבים שקצרה היריעה וקצר מאוד הזיכרון מלפרטם.

תודה מיוחדת לויגיימז (ובמיוחד ליובל בירב, אודי יוגב ואורי דישון) על תרומת האירוח והשירותים הטכניים. תודה גם  על פרסום הכתבות שלי ועריכתן. למדתי מכם.

תודה לאנשים ששיחקו איתי משחקים, הסבו לי הנאה,ונתנו לי חומר לכתוב עליו לאתר (קבוצת הטכניון, אנשי שממי"ת ומשתתפי דלנדה אסט – אתם יודעים מי אתם).

לבסוף, תודה לכל המאזינים והקוראים, במיוחד למי שכתב הערות באתר, ששלח רעיונות במייל, הגיב בפייסבוק, בטוויטר או בגוגל+ או השתתף באחת התחרויות – בלעדיכם המשחקייה לא הייתה שורדת את שנתה הראשונה.

 

טוב, נראה לי שזה מספיק. היו שלום, גמר חתימה טובה, וסליחה על…אה…דברים רעים שעשיתי!

עם התגית:
פורסם ב-אישי